24.1K

---

להלן רשימה חלקית^[1] של טקסים ידועים במסורת הרבנית, והסבר לגבי מקורם הפאגאני-אלילי. במאמר זה נסקור את הטקסים והמנהגים הבאים: החינה, שדים בשירותים, שבירת כוסות, אסטרולוגיה ומזל, גימטריה, גלגולי נשמות, בת הים הקטנה, אומנות הכישוף, אמונות טפלות, רהב, 'אל' הים, קדיש לעילוי נשמות, קמעות למזל, נרות קדושים, קרנבל פורים, הילולות והשתטחות על קברי צדיקים, תמונות קדושים, הפרשת חלה, ליל הסדר והסימפוזיון. (אתם מוזמנים לגלול מטה לנושא הרצוי)

חֶנָה

באתר ויקיפדיה כתוב כי טקס החֶנָה (חִינָה) נערך לפני החתונה ונהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאסיה. במהלכו מורחים על כפות ידיהם של החתן והכלה חומר אדום-כתום, המופק מעלי הכופר הלבן. החומר נמרח בצורת מטבע, כסמל לשפע וכסימן למזל טוב.

באתר "כיפה" שאל מישהו: "שאלתי היא בנוגע לטקס החינה. מה מקורו ביהדות (אם בכלל)? שמעתי שמנהג ישראל – דין הוא".^[2] הרב יוסף אלנקווה חשב שהכותב מתנגד לטקס, ולכן ענה:

מנהג זה כמו מנהגים רבים הוא קדוש וטהור, ויסודו בקודש וטעמו הלכתי והוא מנהג קדום ביותר. מי שהשמיע לך מה שהשמיע כתב לך דברים בטלים ומכוערים ואין בהם לחלוחית של אמת רק עם ארציות.

אלא שמנהג החינה אינו מופיע בשום מקום בתנ"ך, אפילו לא ברמז. מעניין שהטקס נפוץ רק בקרב יהודים שחיו בארצות האסלאם, כמו מרוקו, הודו ותימן.^[3] הסיבה ברורה: היהודים שם אימצו מנהג שרווח אצל שכניהם הגויים, שכן המוסלמים מייחסים לחינה סגולות של קדושה.^[4] בערבית המנהג נקרא "חנא"^[5] וביהדות עורכים את הטקס בדיוק כמו שעושים זאת באסלאם,^[6] כולל ההתייחסות לסגולות של קדושה ומזל.^[7] השוואה של טקס חנא מוסלמי עם טקס חינה יהודי מבהירה זאת היטב.^[8]

שדים בשירותים

לפי ההלכה, כשנכנסים לשירותים יש להקפיד להגיף את הדלת, חל איסור מוחלט לדבר או להתפלל שם וכמובן שאין להיכנס עם תשמישי קדושה.^[9] האיסור נשמע לכאורה ברור ומובן מפאת הצניעות, אבל יש סיבה אחרת להקפדה היתרה על הלכות אלה. היא נעוצה באמונה קדומה של חז"ל בקיומם של שדים ורוחות רעות השוהים בשירותים.

בדברי מרן החיד"א ועוד מהפוסקים המפורסמים מתבאר, שמלבד עניין הצניעות, יש בזה גם חשש סכנה מפני מזיקים [שדים] השוהים בבית הכסא ועלולים לגרום נזק למי שמדבר שם. ולפי טעם זה נראה לכאורה שאין להקל בזה אפילו במקום צורך גדול, שהרי יש בזה חשש סכנה.^[10]

מספרים שרבי יוחנן ורב נחמן "לא היו מוסרים את תפיליהם לתלמידיהם על מנת שישמרו עליהם בכניסתם [לשירותים]… רש"י מפרש, שהם הכניסו את התפילין [יחד איתם] על מנת שהתפילין ישמרו עליהם מהמזיקים".^[11] שני הרבנים קיבלו היתר להיכנס לשירותים עם התפילין שלהם כדי שישמרו עליהם כקמע מפני השדים המצויים שם. התלמוד הבבלי אף מספק לחש קסמים מיוחד להגנה מפני השד של בית הכיסא: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה".^[12] בתלמוד גם נאמר שעל הגבר להימנע מלשכב עם אשתו מייד כשהוא יוצא מהשירותים מפני שהשד של בית הכיסא מלווה אותו. ואם לא יזהר, יחלו בניו במחלת הנפילה.^[13]

ד"ר חגי דגן חקר את עניין השדים בספרות חז"ל, ומצא שלפי הרבנים, "מרבית הזמן נהגו השדים לשהות בעיקר בבתים ריקים, חורבות, בתי שימוש" וכו'.^[14] לדבריו, "בבית הכיסא נהגו להסתופף שדים משדים שונים, אבל במיוחד הרבה לשכון שם שד מיוחד שנקרא שד בית הכיסא. כאשר היה אחד החכמים פוגש לא עלינו את השד ההוא בעת שהייתו הבלתי נמנעת בבית הכיסא, היה מתעשת, אוזר בעוז חלציו ומסנן בפרצופו הנדהם של השד את הלחש הבא… אז היה שד בית הכיסא שב ומצטנף אחר כבוד בחור ממנו הגיח".^[15] עוד מסופר בתלמוד על שירותים בטבריה, שכאשר היו נכנסים בהם שניים, אפילו ביום, היו ניזוקים על ידי השדים.^[16] ובמקום אחר מדווח כי היה בבית הכיסא שד הדומה בצורתו לגדי.^[17]

גם הרב בנימין לאו מביא בספרו "ממרן עד מרן" ראיות לכך שהאיסור ההלכתי לדבר בשירותים נובע מסכנת רוחות רעות ושדים שמצויים שם. לאו מצטט את הרב עובדיה יוסף, שכתב כי בבתי שימוש הנשטפים תמיד ונותרים נקיים אין סכנה להימצאות רוח רעה, מפני שאותן רוחות רעות אינן מתאוות אלא ללכלוך ולטינופת. קביעה זו של הרב עובדיה עוררה ביקורת קשה מצד מקובלים שונים, שטענו שאפילו בימינו, רוחות רעות עדיין שורות בבתי הכיסא.^[18] הסופרת יערה ענבר מביאה בספרה "חלום בין השמשות" ציטוטים מן התלמוד, מהמדרשים והזוהר, המזהירים מפני סכנת שד בית הכיסא.^[19] הרב דניאל פריש הסביר שלפני הזיווג חייבים בני הזוג ללכת לבית השימוש, אך "לעומת זאת, לא יתחילו מיד במעשה לאחר בית השימוש, אלא ימתינו כמה דקות, כדי ששד בית הכיסא לא יתלווה אליהם".^[20]

מניין הגיעו חז"ל לתובנה הזו על שדים השוהים בשירותים? הרי בתנ"ך אין אפילו רמז לכך. לעומת זאת היא קיימת בקרב עמים אחרים. הרבנים אימצו מסורות פגאניות קדומות של עמים שהאמינו בקיומם של שדים בבתי השימוש. הנה רשימה של כמה שדים עתיקים שנהגו לרבוץ בשירותים:^[21]

השד הבבלי "סולאק": בטקסט בבלי עתיק מתואר סולאק כשד שתחביבו להסתתר בבית הכיסא ולהדביק את קורבנותיו במחלות קשות.

– השד היפני "קווה נו-קאמי", שידוע במסורת היפנית כאל השירותים.
– השד הסיני "זי-גו": שד סיני עתיק ממין נקבה, שהפך לאימת בתי השימוש בארצו.
– השד המואבי "בלפגור": שד מזרח תיכוני שלפי המסורת התעורר לחיים בשירותים.
– השדים "קלואסינה", "סטרסטיוס" ו"קרפיטוס": שדים מתקופת רומא העתיקה, שנהגו לשהות בבתי שימוש.
– השד הערבי "ג'ין" או "ג'ניוס": שדים מהמסורת המוסלמית, שלפי הקוראן נהנים להתחבא בבית הכיסא.

לילית: היא אינה מוזכרת במקרא, אך שמה נפוץ בתרבויות המזרח העתיק כשדה המפתה גברים. לילית האכדית מצאה את דרכה אל ספרות חז"ל, ושם היא משמשת אמצעי לקביעת גבולות דתיים וחברתיים למיניות ולהעצמת כוחו של הממסד הדתי-גברי.^[22]

בישעיהו לד 14 כתוב: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". הפסוק מדבר על בעל כנף הפעיל בעיקר בלילות, כפי שפירש אבן עזרא. הפרשן מצודת ציון, לעומת זאת, חרג מהפשט וקבע ש"לילית היא אם השדים". בתלמוד^[23] מתוארת לילית כשדה בעלת פרצוף אדם וזוג כנפיים (ראו פרשנות רש"י לקטע). לפי "אלפא ביתא דבן סירא", מדרש רבני מתקופת גאוני המזרח, לילית היא האישה הראשונה שניתנה לאדם, עוד בטרם נבראה חווה. אבל לילית סירבה לקבל את מרותו של אדם, ולכן הוחלפה בחווה והפכה לשדה שהורגת זכרים בלידתם.^[24]

אגדות מעין אלה אינן מופיעות בספרות המקרא, אך הן רווחו במיתולוגיה המסופוטמית של עמי המזרח הקדום ובעיקר באכד ובאימפריה האשורית.^[25]

סגולות וקמעות חרס כנגד פעילותה הזדונית של לילית קיימים בספרות פגאנית ובספרות חז"ל, שנכתבה מאות שנים לאחר מכן.^[26] מספר חוקרים סבורים שחז"ל ניצלו את המיתוס על לילית כדי ליצור אנטיתזה לדמותה של חווה. לילית מייצגת דמות שלילית בעלת מאפיינים שהדת ביקשה לדכא. היא האישה המרדנית, השווה במעמדה לאדם. היא אינה מקבלת את מרותו, מרשה לעצמה חופש מיני, מוכנה לוותר על אמהותה אבל לא על חרותה ועצמאותה ואינה מקובעת למרחב הביתי, אלא פורחת באוויר. את כל אלה ביקשו חז"ל להציג באור שלילי, בניגוד לדמותה הצייתנית והתלותית של חווה, המייצגת לשיטתם את הדמות הנשית האידיאלית שאותה צריכה כל אישה לחקות.^[27]

 

שבירת כוס בחתונה

רבי מנחם ריקאנטי^[28] ביקש לרדת לעומקו של המנהג. לאחר חקירה כנה הודה כי הסיבות המסורתיות (זכר לחורבן המקדש, למשל) אינן מספקות. המנהג, לדעתו, נועד לשבור את כוחות הרשע השטניים ששואפים לדבוק בהתחלות חדשות כגון חתונה. רבי יעקב מולין (מהרי"ל)^[29] הוסיף ואמר שככל הידוע לו, מנהג שבירת הכוס התחיל על ידי הטחת כלי זכוכית בקיר, וכי אין כל קשר בינו לבין חורבן הבית.

לטענת רבי אלון לבקוביץ,^[30] המנהג אינו יהודי במקור, אלא קרוב יותר לחג הפגאני "ליל כל הקדושים". לדבריו, בימי הביניים האמינו ההמונים ששדים תוקפים אותנו במפתיע, דווקא בעיתות שמחה. שבירת זכוכיות היא תעלול רוחני שנועד להערים על השדים ולגרום להם להאמין שבעצם אסון מתחולל לנגד עיניהם, ולא אירוע משמח; או אז יעזבו השדים את הזוג ולא יזיקו להם. רבי לבקוביץ גם מציין שבימי הביניים נהגו בקהילות היהודיות בגרמניה להשליך במהלך החתונה זכוכית כנגד אבן מיוחדת שהוטבעה על הקיר החיצוני של בית הכנסת.

 

חזרה על מנטרות. מנטרה היא צירוף של הברות, מילים ומשפטים שחוזרים עליהם שוב ושוב, מתוך אמונה שיש לפעולה הזו כוחות רוחניים. מקור המנטרות הוא ככל הנראה בהינדואיזם, ובמקור הן נאמרו בסנסקריט.^[31] כיום, לרוב הדתות יש מנטרות המשמשות בתפילות הסדירות. ההלכה הכניסה לשימוש מנטרות ייעודיות שמשמשות כקמע בשעת צורך. הנה מספר דוגמאות:

כשמחפשים אבידה יש לומר שלוש פעמים: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם. מן הכא, ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת. אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני, אלהא דמאיר ענני. בזכות הצדקה שאני נודב לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו, למצוא את האבידה שאיבדתי".^[32] הביטוי "אלהא דמאיר ענני", החוזר שלוש פעמים ברצף, הוא טעון ביותר בשל הרמיזה שיש בו לאלוהותו של רבי מאיר.^[33] ואכן, רשת האינטרנט מלאה בניסיונות של רבנים למצוא הסבר למבוכה הזו.^[34]

לטענתו של הרב אודסר, עצם האמירה או השירה של "נ נח נחמ נחמן מאומן" מקרבת את הגאולה. מדובר ב"סגולה נפלאה שהובאה בפתק שנשלח מהשמים על ידי רבנו רבי נחמן מברסלב, שהבטיח בספרו ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' שעתיד להתגלות שיר של חסד פשוט".^[35]

על מנת להישמר מפני נזקים מציע ספר הזוהר סגולה מיוחדת: לומר בכל יום "למנצח בנגינות".^[36]

לפני שיוצאים לדרך יש לומר את פרשת העקדה.^[37]

כדי להינצל מצרה יש לומר פסוקים הפותחים באותיות אב"י, כגון: "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה… בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים… ה' עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם…"^[38] אפשר לחלופין לומר י"ג פעמים את הפסוק הבא, וכך יינצל האדם מכל צרה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (מאת הרב שלמה עופר שליט"א).^[39]

מי שרוצה להצליח צריך לומר ג' פעמים פסוק זה ישר והפוך: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי… ואחר כך יאמר: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (מתוך עבודת הקודש לחיד"א).

"אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן" (שבת קי"ט ע"ב). מסתבר שמנטרה זו תביא את מי שאומר אותה ישירות לגן עדן.

"לפני שהוא הולך לישון, אומר כל יהודי את סדר 'קריאת שמע שעל המיטה', הכוללת הודעת מחילה לכל מי שהכעיס אותנו במשך היום… סגולה להנצל מרוחות רעות, סגולה לשמירה – וכמובן, לחיזוק הקשר שבינינו לבין אבינו הרחמן, בורא העולם".^[40]

זוהי רשימה חלקית בלבד מתוך מאגר רבני של אין ספור מנטרות, המשמשות כקמעות בעלי סגולה מיוחדת לכל תכלית. השיטה, כאמור, שאולה ממקורות פגאניים מובהקים, ואין בינה לבין היהדות התנ"כית כל מכנה משותף. חזרה על מנטרות לא קיימת כלל בתנ"ך, ולא מסופר על שום דמות מקראית שנהגה כך.

אסטרולוגיה ומזל

ירמיהו הנביא מדבר בשם אלוהים ומזהיר את בית ישראל: "אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (י' 2). בספר מלכים ב' כ"ג 5 מסופר כיצד טיהר המלך יאשיהו את בית המקדש משלל מרעין-בישין, וביניהם "אֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם".

הסגידה למזלות והעיסוק בהם (אסטרולוגיה) אפיינו עמים פגאניים רבים, ביניהם הבבלים במסופוטמיה והמצרים הקדומים.^[41] ד"ר חגי דגן הקדיש ספר שלם למחקר המיתוסים ביהדות הרבנית. הוא מציין שלדברי חז"ל, חלק בלתי מבוטל מהשדים "היו עובדי כוכבים ומזלות ובעלי משיכה טבעית לעורלות. לכן מי שנימול או נולד נימול היה פטור מהם. אבל מרבית השדים שליוו את חיי היהודים בימי הביניים היו שדים יהודיים ומהם אי אפשר היה להשתחרר על ידי מילה".^[42] ד"ר דגן מוסיף שחסידי אשכנז האמינו שעולם המלאכים מחולק לשתי שכבות: בעליונה שכנו המלאכים רמי המעלה, שהיו חלק מעולם המרכבה המקיף את כס הכבוד; בשכבה התחתונה שכנו המלאכים הממונים על כל אדם ואומה והם נקראים גם בשם "מזל".^[43]

הקשרים ההדוקים בין היהודים שחיו בארץ ישראל לבין הגויים, כותב פרופ' שאול ליברמן,^[44] גרמו לראשונים להאמין באצטגנינות,^[45] בכישוף ובאמונות טפלות אחרות, הזרות לחלוטין ליהדות המקראית. פרופ' א' א' אורבך מציין^[46] שהאמונה באסטרולוגיה מצאה לה מהלכים בחוגים רחבים בתקופת האמוראים, למרות שמקורה בדת הבבלית המאוחרת. אורבך מסביר שהאסטרולוגיה מאמינה שכוחות מופשטים מצייתים לחוקי הטבע הקבועים. האסטרולוגיה נקלטה בכל מיני שיטות מחשבתיות דווקא משום שלא נתפסה כדת, והדתות השונות הבינו שאין להן ברירה אלא להתפשר עימה.^[47]

חז"ל ייחסו לאברהם אבינו ידע רב באסטרולוגיה, ואף טענו שהוא זה שהמציא אותה והעביר את ידיעותיו לבבל ולמצרים.^[48] פרופ' יובל הררי^[49] מציין שבקרב חז"ל היו כאלה שהפגינו שליטה מלאה בתורת האצטגנינות, למרות הקשר שלה לעובדי כוכבים ומזלות פגאניים. אחד החכמים, שהעיד על עצמו כמומחה בתחום, היה שמואל, שאמר: "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו" (ברורים לי שבילי השמיים כשבילי העיר נהרדעא עירי, חוץ מכוכב השביט שאין אני יודע מה הוא).^[50]

האמונה במזל רווחה בקרב רבים מחכמי ההלכה,^[51] ביניהם רבי יהושע בן לוי, רבי אפס, רבי מאיר, רבי יאשיה, רבי שמעון ורבי יוסף.^[52] תנו דעתכם לחלק מהדברים שהיו כתובים "על פנקסו של ר' יהושע בן לוי: מי [שנולד] באחד בשבת, יהא אדם כלו טוב או כלו רע… בשני בשבת, יהא אדם רגזן… בשלישי בשבת… לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם… מזל מחכים, מזל מעשיר – ויש מזל לישראל".^[53]

מכאן ועד תחזית הורוסקופית קצרה הדרך. ואכן, בספרו "יהודי בבל בתקופת התלמוד" כותב פרופ' ישעיהו גפני שחישוב מהלך כוכבי הלכת נתפס אצל הרבנים כדבר מועיל לצורך מעשים שהאדם עתיד לעשות; כדוגמה הוא מביא מדברי רב פפא,^[54] שמציע לא לבוא בדין עם גויים בחודש אב מחשש למזל רע, כי אם בחודש אדר, הנחשב לבעל מזל שפיר.^[55] לפי מסורת רבנית אחרת, מי שינום בראש השנה בצהריים – סופו שמזלו יישן לאורך השנה כולה.^[56]

גם רבא, מגדולי אמוראי בבל במאה ה-4 לס', לא טמן ידו בצלחת וקבע: "חיי, בני ומזוני – לא בזכות האדם תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר".^[57] לדידו, חייו, ילדיו ופרנסתו תלויים אך ורק במזלות! אם כך סבר גדול האמוראים בבבל, אפשר רק לשער את השפעתו על תלמידיו ועל צביונה של היהדות הרבנית בנושא מזלות ואסטרולוגיה. עם יחס אוהד שכזה לעבודת כוכבים, אין להתפלא כיצד הפכה הברכה הנפוצה ביותר ביהדות הרבנית ל"מזל טוב".

גימטריה

בספרו "הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות", מקדיש הרב ישראל לאו פרק שלם לחוכמת הגימטריה. לטענתו, שיטה זו, מפרשת מילים בתנ"ך על פי הערך המספרי של האותיות המרכיבות אותן. הוא מוסיף ואומר שהתורה שבעל-פה הפכה את הגימטריה לכוח חשוב בתחום הדרש, הרמז והסוד ומודה ששורשיה נעוצים בתרבות יוון ושאינם מיסודות התורה.^[58]

שמעון שרביט, פרופ' ללשון העברית וחבר האקדמיה ללשון העברית, מציין שהגימטריה נחשבה אצל חז"ל לאחת מל"ב המידות שהתורה נדרשת בהן. אבל הוא מעיר שמקורה בתרבות היוונית, שם צירפו הפילוסופים שם של אות לשם של מספר. המונח "גימטריה" עצמו מורכב משתי מילים יווניות: "גמה" (האות השלישית ביוונית) ו"טרייה" (הספרה 3 ביוונית). כלומר: ג=3.^[59]

גם יאיר זקוביץ, פרופ' למקרא באוניברסיטה העברית, מודה שהגימטריה חדרה ליהדות מהעולם הפגאני ונתפסה ככלי פרשנות של המקרא. זקוביץ מציין שפרופ' שאול ליברמן, מגדולי חוקרי ספרות חז"ל וחתן פרס ישראל למדעי היהדות, כבר עמד על כך שיסודות הגימטריה נעוצים בתרבות היוונית.^[60]

פרופ' נפתלי טור-סיני, פילולוג וחוקר מקרא ששימש כנשיא האקדמיה ללשון העברית, כותב שבניגוד לטענת חז"ל, אין לגימטריה כל זכר בספרות המקרא וגם לא בדורות הראשונים של בית שני. הוא מציין שהשימוש הנפוץ של הגימטריה בספרות חז"ל היא דרשנות מאוחרת בלבד. במילים אחרות, פירושי המילים והעניינים במקרא שמתבססים על גימטריה זרים לתנ"ך, ואומצו על ידי חז"ל ישירות מהספרות ההלניסטית-הפגאנית.^[61]

גלגולי נשמות

אמונתם של המקובלים בגלגול נשמות מושרשת בספרי הקבלה לאורך הדורות. הבעיה היא שהיא זרה לחלוטין ליהדות התנ"כית. שורשיה נמצאים בקרב עמים פגאניים.^[62] המקובלים, שהאמינו בגלגולים, ניסו להצדיק את תפיסתם באמצעות פרשנות שנתנו לטקסטים מוקדמים, כגון תלמוד ומדרשים.^[63] דוגמאות רבות ניתן למצוא ב"ספר גלגולי נשמות" – חיבורו של רבי מנחם עזריה מפאנו, גדול המקובלים באיטליה, בן המאה ה-16, שם מביא המחבר ציטוטים מן התלמוד והמדרשים במטרה להצדיק את אמונתו בגלגולי נשמות.^[64]

האמונה הרבנית בגלגולים מצאה את ביטויה גם בספרו המכונן של רבי חיים ויטאל, גם הוא בן המאה ה-16 – "שער הגלגולים", שם הוא מסביר שמטרת הגלגולים לתקן את הנפש החוטאת,^[65] וגם הוא מנסה למצוא בכתבי חז"ל רמזים והצדקות לאמונתו. הוא גורס שלכל חטא יש גלגול משלו בתור עונש או תיקון: "הבא על הבהמה, יתגלגל בעטלף. הבא על הנדה, יתגלגל בגויה. הבא על אשת איש, יתגלגל בחמור… הבא על כלתו, יתגלגל בפרדה. הבא על הגויה, יתגלגל בקדשה יהודית. הבא על אשת אביו, יתגלגל בגמל. הבא על אשת אחיו, יתגלגל בפרד זכר. הבא על אחותו בת אביו או בת אמו, יתגלגל בחסידה" (הקדמה כב).

הגדיל לעשות האר"י, בן המאה ה-16 ורבו של חיים ויטאל, כשפירט את מהות הגלגולים ולימד שמושא הגלגול נקבע ביחס ישיר למידת חטאיו של האדם: "יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עוונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה. והנה אלו המתגלגלים בגלגולים אלו, יושבים שם זמן קבוע, עד שימרק עונו שגרם לו להתגלגל שם בצומח, וככלות זמנו עולה ומתגלגל בבעל חי, וככלות זמנו עולה ומתגלגל באדם ממש".^[66]

שלושת המחברים האלה פעלו בתור הזהב של הקבלה,^[67] והם נחשבים לעמודי התווך של הספרות הקבלית. עד היום הם זוכים לכבוד ולקדושה עליונה, לא רק בקרב המקובלים, כי אם בציבור המסורתי כולו.

בספר "פלא יועץ" של ר' אליעזר פאפו נאמר:

אמונת הגלגול היא תעורר את האדם הרוצה לתן לב ליראה את ה' יראת הענש… כגון המדבר לשון הרע, שמתגלגל בכלב נובח… והמסתכל בעריות בא בגלגול עוף… והרב האריז"ל ראה פעם אחת נפש חסיד אחד שנתגלגל בעז על ששמש מטתו לאור הנר וגרם כפיה לבניו (גלגול, עמ' צה).

האמונה בגלגול נשמות אינה המצאה רבנית. עיינו בערך "גלגול נשמות" בכל אנציקלופדיה,^[68] ותגלו שהאמונה הזו משותפת ליהדות הרבנית, לרוב דתות המזרח, ליוון העתיקה, לכתות השיעים באסלאם^[69] וגם לדרוזים.^[70] בתנ"ך, לעומת זאת, הרעיון אינו קיים.

ספר שמואל א' כ"ח 7-16 מגלה סיבה נוספת להפרכת האמונה בגלגול נשמות. באחד הימים ביקש שאול המלך להעלות את שמואל באוב, בניגוד למצווה המפורשת בדברים י"ח 11. בעלת האוב מספקת לו את מבוקשו. כיצד יכול שאול להעלות על דעתו לדרוש בשמואל (שכבר מת לפני כן), אם נשמתו של שמואל התגלגלה ליצור אחר? אם האמונה בגלגול נשמות נכונה, איך היה אפשר להעלותו באוב?

סיפור מקראי נוסף שמעמיד בספק את הרעיון של גלגול נשמות הוא זה של הבן הראשון שנולד לדוד ובת שבע כתוצאה מניאוף. עם מות הילד מוחה דוד את דמעותיו ומסביר לעבדיו שכעת, משהילד מת, "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שמ"ב י"ב 22-23). אילו האמין דוד בגלגול נשמות, סביר להניח שהיה מתנחם מעצם הידיעה שבנו יתגלגל וישוב אליו (אולי בדמותו של שלמה, בנם השני). אבל לא רק שאינו חושב כך, הוא אף מכריז את ההפך: הילד לא ישוב ארצה, אבל אני הוא זה שיצטרף אליו.

יש סתירה פנימית בין האמונה הקבלית בגלגול נשמות לבין כתבים רבניים אחרים. כדי להבין זאת, יש לעמוד על יחסה של הספרות הרבנית למעמדו של הגוי. בספרו "חמורו של משיח"^[71] חושף ספי רכלבסקי את האמת המטרידה הזו, ומביא ציטוטים רבניים המתארים את מעמדו של הגוי בספרות ההלכה והמדרש. להלן מספר דוגמאות: לדברי הראב"ד, המהר"ל ור' יהודה הלוי, הגויים שווים לבהמות ואינם ראויים להיקרא אדם; גם הרמב"ם כותב שהגוי אינו אדם באמת, ושכל תכליתו איננה אלא לשמש את היהודי; לפי ר' צדיק הכהן מלובלין, כל הגויים הם כבהמה בדמות אדם; לפי הזוהר, בניגוד ליהודים שיש להם נפש חיה, שאר העמים אינם נפש חיה; לדברי האר"י, אין בגויים רוח או נשמה והם אינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה. במילים אחרות, אין לגויים נפש או נשמה (שני מושגים נרדפים). רכלבסקי מוסיף ציטוטים אחרים, אך נדמה שהתמונה ברורה.

חשובה במיוחד קביעתו של האר"י שאין לגוי נשמה. כאן בדיוק טמונה הסתירה הפנימית: אם אין לגויים נשמה, כיצד יכול האר"י להאמין בגלגול נשמות? הרי כל היהודים, ושאר בני המין האנושי, הם צאצאים של נוח ושל אדם הראשון, שהיו גויים. אם לגויים אין נשמה, מהיכן התגלגלה נשמתם של היהודים? מאין באה? יתרה מכך, כיצד יכול האר"י לטעון שמצד אחד לגויים אין נשמה, ומצד שני שנשמתו של בלעם התגלגלה לנבל הכרמלי? האם לבלעם הייתה נשמה למרות היותו גוי? אחר כך מסביר האר"י כי נפשו של המצרי שמשה הרג נדבקה ליתרו, ושנפשו של קין נתגלגלה לקורח. האם למצרי ולקין היו נפש ונשמה למרות היותם גויים? אם כן, יש כאן סתירה; אם לא, איך אפשר לשייך להם גלגול נשמות? ומה לגבי הבל, איוב, בנות לוט ואחרים, שלפי האר"י התגלגלה נשמתם הלאה?

גם רבי מנחם עזריה מפאנו ור' חיים ויטאל חוטאים בסתירה זו כשהם מזכירים בחיבוריהם את אבימלך מלך גרר, תרח, בני בלעם, הקיסר נירון, קין והבל, נוח, המצרי שהרג משה, יתרו, איוב ואחרים. בלתי אפשרי לאחוז במקל בשני קצותיו: או שיש לגויים נפש ונשמה, ואז האמונה בגלגולי נשמות לפחות נשמעת קוהרנטית; או שאין להם נפש ונשמה, ואז יוצא שהאמונה בגלגולים נשענת על כרעי תרנגולת. במקרה זה נוצרת התחושה ששנאתם לגוי "קלקלה את השורה",^[72] וגרמה להם להתעלם מהשכל הישר ולסתור את עצמם.

 

בת הים הקטנה

הזכרנו זאת קודם (סתירות בין המדע לתורה שבעל-פה), אך חשוב להבין כי האגדות על בתולות ים, שידועות גם כסירנות או נימפות, משובצות במיתולוגיה היוונית ובמיוחד בחיבוריו של הומרוס,^[73] והופיעו לראשונה במיתולוגיה של יוון ורומא.^[74] ד"ר בנימין מזר^[75] סבור כי האגדות אודותיהן נוצרו בהשראתו של סוג של דולפין שנקרא "תחס".^[76] על דבר אחד אין עוררין, מדובר ביצור מיתולוגי, באגדה שנולדה במחוזות הפנטזיה והליריקה, פרי דמיונם של סופרים קדומים. אין כל פלא שהתנ"ך ועולם המדע דוחים את קיומם של יצורים כאלה. אבל למרות שמדובר ביציר כפיה של המיתולוגיה היוונית מצאה לה הסירנה אחיזה בקודש הקודשים של היהדות הרבנית – בתלמוד, שם קבע ר' יהודה שקיימים בים יצורים שחציים אדם וחציים דג.^[77] רש"י אישש זאת בפירושו לקטע זה בתלמוד.^[78] ההלכה הרבנית, שבדרך כלל מתרחקת מאגדות אורבניות ומתמקדת בחוקים גרידא, התייחסה לכך ברצינות וקבעה שבת הים אינה כשרה למאכל. כך קיבל יצור דמיוני מהמיתולוגיה של יוון דריסת רגל בתורה שבעל-פה, ואף זכה להתייחסות הלכתית מחייבת בנושא הכשרות.^[79]

 

אומנות הכישוף

כשפים, קסמים ומאגיה היו נחלתן של תרבויות פרימיטיביות רבות^[80] והעיסוק בהם רווח בעולם העתיק, גם בארץ ישראל.^[81] התנ"ך אוסר על כך ומגנה בחריפות את העוסקים בכישוף.^[82] והנה, למרות האיסור המקראי הגורף, הציפו חז"ל את התלמוד בעדויות ובמעשיות על כוחם של קסמים, אחיזת עיניים ומיני לחשים.^[83] אמרתו של ר' חנינא: "אין עוד מלבד [הקב"ה] – ואפילו לדבר כשפים",^[84] מבטאת את האמונה העמוקה בכישוף ואת העובדה שהוא קיבל הכשר מן הרבנים.^[85]

בולטת במיוחד אמרתו של אביי: "הלכות כשפים כהלכות שבת… יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה".^[86] הוא מזכיר שני רבנים שהיו עוסקים בהלכות יצירה, בראו עגל ואכלוהו בשבת,^[87] ומפרט הלכות מסוימות העוסקות בכישוף. לא זו בלבד שחז"ל אימצו את העיסוק במאגיה, הם אף שכללו אותו לכדי תעסוקה שלמה. התלמוד מציין שהרבנים שעסקו בכישוף לקו מעט בחסר, שכן חכם בשם רבא ברא אדם של ממש, אך לא היה בו כוח הדיבור…^[88]

במאמרו "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים" מבהיר פרופ' יעקב בזק שהביטוי "נטיעת קישואים" שימש כצופן סודי שהיה ידוע רק לבעלי ח"ן,^[89] וכי פירושו "הלכות כשפים". פרופ' בזק כותב:

במסכת סנהדרין (סח עא) מביאה הברייתא את דבריו של רבי אליעזר בן הורקנוס על שלוש מאות הלכות שהיה שונה בנטיעת קישואין. לפי פירושו של רש"י אלו הם 'הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קישואים'.^[90]

בתלמוד^[91] מצוטט רבי עקיבא כמי שאמר: "גדרי הלכות כשפים ונטיעת קישואים על ידי כישוף".^[92] בהמשך הקטע מתרברב ר' אליעזר^[93] בכך שהוא עוסק ב"שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין על ידי כשפים". מייד לאחר מכן הוא מספר מה קרה כשעקיבא ביקש ללמוד ממנו את הלכות הכשפים:

פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קשואין. אמרתי דבר אחד של כשפים ונתמלאה כל השדה קשואין. אמר לי: רבי, למדתני נטיעתן, למדני עקירתן! אמרתי דבר אחד, נקבצו כולן למקום אחד".

בסוף הגמרא מתועדת התמיהה כיצד הרשה לעצמו ר' אליעזר לעסוק במעשי כישוף, שהרי לכאורה הדבר אסור; אבל המסקנה התלמודית היא "שאם רוצה אדם ללמוד דבר ולא להשתמש בו, אלא כדי לדעת אותו – מותר לו".^[94]

פרופ' בזק מוסיף ואומר:

במסכת חגיגה (טו ב) מביא רבי יהודה את דברי המדרש על החכמים שהיו שונין שלוש מאות הלכות במגדל הפורח באוויר (וראה אחד הפירושים של רש"י בסנהדרין קו ב), 'לעשות כישוף להעמיד מגדל באוויר. כגון שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואין'.^[95]

במקום אחר בתלמוד^[96] נתנו חז"ל הכשר לשימוש בלחשים ובסגולות למטרות רפואה.

 

אמונות טפלות

ספרות חז"ל מלאה באמונות טפלות שלכאורה, בכוחן למנוע עין הרע. התלמוד הבבלי[^97] מתעד אמונה טפלה מפורסמת שרווחה אז וקיימת גם היום: אין להשליך ציפורניים על הרצפה משום שאם תדרוך עליהן אישה הרה, היא תפיל את עוברה.^[98] ספרות חז"ל מתעדת אמונות טפלות נוספות: הישמרות מפני עין הרע,^[99] קשירת נעל ימין בתחילה כמתכון לברכה ולהצלחה,^[100] טבילת אצבע במלח כסגולה להשבת חוכמת הלימוד.^[101]

התלמוד גדוש בדוגמאות לטיפול במחלות בעזרת אמונות טפלות וכישופים: כדי להירפא מנזלת חריפה יש לאכול צואת כלבים מעורבבת בשרף; לריפוי מתופעת "סנוורים של לילה" ייקח החולה קבוצת שיער ויקשור בה רגל אחת שלו ורגל אחת של כלב. ילדים יזרקו חרס אחריו ויאמרו לחש מתאים; למיגור דם שזולג מהנחיריים יש להביא אדם ששמו "לוי" ולכתוב את שמו במהופך, או להביא סתם אדם ולכתוב סוג של לחש במהופך.^[102] חז"ל האמינו שאם פרצה מגיפת דֶבֶר, אין להלך באמצע הדרך "מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים… דבר בעיר, אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת שמלאך המוות מפקיד שם כליו".^[103] ואם כלבים בוכים – סימן שמלאך המוות בא לעיר; כלבים משחקים – סימן שאליהו הנביא בא.^[104]

הרבנים ניסו לטשטש את עיסוקם בכישוף, לחשים ואמונות טפלות בעזרת מילים "מכובסות" כגון "קישואים", "סגולות" ו"ניסים", אבל כשבוחנים את טיבם של המעשים מבינים שמדובר בכשפים גרידא. תופעת הכישוף רווחה עד כדי כך שאפילו חברי הסנהדרין הוגדרו כ"בעלי כשפים".^[105] רש"י מאשר שהם אכן היו בקיאים בכישוף.^[106] שנים מאוחר יותר ניסה הרמב"ם להילחם בתופעה וגינה אותה בכל תוקף, אבל תנו דעתכם לתגובתו של הגר"א:^[107]

והוא [הרמב"ם] נמשך אחרי הפילוסופיה הארורה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמעות הכל הוא שקר. אבל כבר היכו אותו על קדקודו, שהרי מצינו הרבה מעשים בגמרא. וכן קמעין בהרבה מקומות, ולחשים רבו מלספור.^[108]

כך נשמעת התנגדותו של הרמב"ם בקול ענות חלושה נוכח הנחשול העצום של עיסוק בכישוף בקרב חז"ל והמקובלים. היום כבר קיימת אינפלציה במכשפים שמתפרנסים מקבלה מעשית ומשרתים ציבור רחב מכל הזרמים במגזר הדתי.^[109]

 

רהב, 'אל' הים

במיתולוגיות העתיקות ובאגדות עם פגאניות קיים מיתוס על אל שקיבל לידיו את השלטון על הים.^[110] במיתולוגיה היוונית והרומית הוא נקרא אל הים הזועף "נפטון" ו"פוסידון",^[111] והוא מככב בסיפוריו של הומרוס כמי שרדף אחר אודיסאוס בחלק ממסעותיו.^[112] והנה הוא מצא מקום של כבוד בקודש הקודשים של הספרות הרבנית – התלמוד. במסכת בבא בתרא^[113] קבעו חז"ל שכאשר ביקש אלוהים לברוא את הים, היה עליו להתעמת תחילה עם אל הים, "רהב" שמו.^[114] ניכר שהתלמוד אימץ אגדה זו היישר מתוך המיתולוגיה היוונית ופשוט החליף את "פוסידון" ב"רהב". בהמשך הוא קיבל את הכינוי "מכסים" (בגלל פרשנות קלוקלת לישעיהו י"א 9).^[115]

התנ"ך שולל לחלוטין את קיומו של אל ים כלשהו, ומתאר את יצירת הים באופן שאינו משתמע לשני פנים.^[116] התנ"ך מבהיר שאלוהים עשה את הים ללא כל התערבות של גורם חיצוני, ושהוא לא מינה אל מיוחד שישלוט בו.

 

קדיש לעילוי נשמות

בדתות קדומות שהאמינו בעולם הבא לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מתים לחיים. עובדי האלילים האמינו שמעשיהם בעולם הזה משפיעים על נפשם ונשמתם של המתים בעולם הבא. אמונה זו הולידה פולחנים שנועדו להעלות את נשמות המתים למנוחת עדן. היא רווחה בקרב המצרים והיוונים הקדמונים ואף חלחלה אל הנצרות הקתולית, שם מתבטא החיבור בין עולם החיים לעולם המתים בתפילות ובהדלקת נרות לעילוי נשמות המתים, וכן בקניית שטרות מחילה שנועדו לשכך ולו במעט את ייסוריהן.^[117] בקיצור, התפילה המיוחדת לעילוי נשמת מתים ולזכרם היוותה חלק בלתי נפרד מהפולחן של דתות קדומות רבות.^[118]

יהדות ההלכה והרבנים אימצו פולחן זה ואף הקדישו לכך תפילה מיוחדת שנקראת "קדיש יתום". תפילה זו הפכה לנוהג מקובל וממוסד רק בימי הביניים,^[119] אם כי יש המוצאים לו רמז כבר בתלמוד הבבלי^[120] ובמסכת סופרים.^[121] האגדה מספרת שרבי עקיבא מצא תיקון לנשמתו של עבריין שנידון לייסורים בעולם הבא כשלימד את בנו של אותו פושע לומר עליו קדיש.^[122]

אמירת קדיש לעילוי נשמת המת הפכה בימינו לדרך נוספת שמאפשרת לעסקני הדת לשאוב את כספי חסידיהם. בזכות תרומה חודשית מובטח שיכללו קדיש יתום בכל התפילות ביום, ילמדו משנה לעילוי הנשמה עד למלאת שנה לפטירתה, ידליקו נר נשמה בקברות צדיקים בימי הילולה וכדומה.^[123] מעניין שכבר במאה ה-1 לספ' יש התייחסות יהודית שלילית כלפי טקסים שמטרתם להביא לעילוי נשמות המתים.^[124]

 

קמעות למזל

קמעות הם אותיות שכתובות על נייר, קלף או חפץ מסוים. הם אמורים לשמש סגולה או לרפא את מי שנושא אותם ומאמין בכוחם. מקורם בתרבויות אליליות מרחבי העולם,^[125] וזו אולי הסיבה המרכזית שהמקרא יוצא חוצץ נגדם.^[126]

למרות מוצאם האלילי וההסתייגות המקראית מצאו הקמעות קרקע פורייה ואחיזה איתנה אצל חז"ל. חכמי המשנה והתלמוד, שלמדו כיצד להשתמש בקמעות משכניהם הגויים בגלות בבל ומן הערב הרב שגר בארץ ישראל, החלו משלבים אותם בתשמישי קדושה. בתקופת התלמוד היו רוב הקמעות מגילות עור שעליהן נכתבו פסוקים מהמקרא או טקסטים אחרים שיוחסו להם כוחות מאגיים. האדם נדרש לענוד אותם על גופו או להניחם במקום מסוים בביתו או בבית הכנסת.^[127] דוגמאות רבות יש במסכת שבת.^[128] בהרצאה המאלפת של פרופ' גדעון בוהק על ספר כשפים יהודי מהמאה ה-15 יש פירוט של קמעות כאלה,^[129] וגם ב"ספר רזיאל" וב"ספר המזלות".^[130]

הרמב"ם הבין שהעיסוק בקמעות מנוגד לרוח התנ"ך, ולכן כתב:

אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות מלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים; לא די להם שביטלו המצווה, אלא שעושין… ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמע.^[131]

הרבנים שכללו את העיסוק בקמעות לכדי מיומנות וממיינים את הקמעות השונים לסוגים: "קמע של כתב" מול "קמע של עיקרין"; "קמע מומחה" כנגד "קמע שאין מומחה".^[132] במסכת שבת ס' ע"א נאמר שאין לצאת מהבית עם קמע "בזמן שאינו מן המומחה". מהו קמע מומחה? "כל שריפא ושנה ושלש, אחד קמע של כתב ואחד קמע של עיקרין" (שם, ס"א ע"א), כלומר קמע שחז"ל הכשירו ושנעשה על ידי מומחה מטעמם. חז"ל נתנו לקמעות הכשר, והעלו את העיסוק בהם לדרגת שיטה מאורגנת, עם הלכות מפורטות לטובת המומחה העוסק בתחום.

בפירושם ל"תורת המלך"^[133] קבעו חז"ל שעל המלך לכתוב לעצמו

שתי תורות: אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו, עושה אותה קטנה מאוד והיא לו כמין קמע ותולה אותה בזרועו".^[134]

הפיכתה של התורה לקמע מתוארת גם במדרש ויקרא רבה, שם מדמים הרבנים את התורה למקל בעל כוח מאגי, שתפקידו להגן מפני יצר הרע.^[135] אימוץ החמסה כקמע הוא מעניין ביותר, שכן היא נפוצה בכתות שונות באסלאם,^[136] ושורשיה ככל הנראה באלילה צפון אפריקנית עתיקה.^[137] לדעת כמה חוקרים, החמסה מייצגת את ידה של פאטמה, בתו של מוחמד. חמש האצבעות מסמלות את חמשת עמודי האסלאם: הכרזת האמונה, התפילה, הצדקה, הצום והעלייה לרגל.^[138] אגב, בהילולת הרשב"י בהר מירון מוכרים חמסות שביכולתן לשחרר מנעולי עגלות של סופרמרקט.^[139]

נרות קדושים

בקרב עמים פגאניים ודתות אליליות תמיד הלכו נרות השעווה הקדושים יד ביד עם קמעות של מזל.^[140] פרופ' משה פלאי מציין שהשימוש בנרות לקידוש ולעילוי נשמות המתים לקוח ישירות ממנהגיהם של עובדי האלילים.^[141] כיום יש ליד קברי הצדיקים דוכנים לממכר נרות, מים קדושים וקמעות. כך הפכו הנרות הקדושים לחלק מפולחן היהדות הרבנית וסגולתם יכולה להביא לריפוי ולקדושה.^[142]

פרופ' יצחק גילת מציין שבתקופת בית שני אימצו הרבנים את רעיון השימוש בנרות שבת כסוג של קמע, שביכולתו להשכין שלום בית. הרעיון מופיע כבר בספרות חז"ל המוקדמת. מתואר שם ויכוח בין החכמים: האם יש להדליק נר אחד או שניים. כדרכם של הרבנים הם הוסיפו מצווה שלא מהתורה, ואף איימו שעונשה של אישה שלא תדליק נרות בשבת הוא מוות בלידה.^[143]

 

פורים

המקור הקדום ביותר שבו עלינו לחפש את מנהגי חג הפורים הוא מגילת אסתר. בפרק ט' מתוארים שלושת מאפייני החג: "יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה" (פס' 17), "מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (פס' 19) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (פס' 22). שלושה דברים בולטים בהיעדרם: מסיכות ותחפושות, תהלוכת 'עדלאידע' והחובה לשתות לשוכרה.

ברם חכמי ההלכה לא הסתפקו במנהגי החג המפורטים במגילה והוסיפו מסורות משלהם, בהשראת קרנבלים ונשפים אליליים.^[144] מתברר שחגיגות הפורים המסורתיות הושפעו במידה ניכרת מהילולות פגאניות שהיו נהוגות בימי הביניים ומקרנבל נוצרי עירוני שרווח באירופה.^[145] הנה כמה מקבילות בין מנהגי הפורים של הרבנים לבין הקרנבל הפגאני:^[146]

לבישת המסכות בפורים שאובה מנשפי המסכות הפגאניים שנהגו באירופה העתיקה.^[147] למשל נשף ה"קלנדס"^[148] המוזכר בתלמוד.^[149] תהלוכת העדלאידע הודבקה לפורים מתוך תהלוכת הרחוב הקרנבלית שרווחה בימי הביניים, בעיקר בפסטיבלים חילוניים אבל גם בחוגים נוצריים.[150] גם תהלוכות אלה כללו תחפושות שנועדו לבדר וללעוג לעולם הרשמי והשגרתי.^[151]

בפורים קיים מנהג רבני נוסף: להשליך בובות בדמותו של המן לתוך מדורה גדולה ולרקוד סביבה.^[152] התלמוד מקשר מנהג זה עם עבודת המולך, שם שרפו אדם ממש. בבבלי^[153] מתואר ויכוח בין החכמים סביב השאלה עד כמה דומה המסורת של פורים למנהג הפגאני של העברת בנים באש.^[154] כמובן שגם מנהג זה, של שריפת הצלם בפורים וריקוד סביב הלהבות, אינו אלא שריד עתיק של מסורות פגאניות, מעמים שערכו הילולות סביב מדורה ואף העלו קורבנות אדם.^[155]

כמה חוקרים הצביעו על כך שמקורן של אוזני המן, על צורתן הייחודית שכלל אינה דומה לאוזן, הוא בעוגיות מזל שנהגו לאפות עמים פגאניים לכבוד האלילה עשתורת. אותן עוגיות מזכירות בצורתן את איבר מינה של אלת הפריון, ומילוי העוגייה בנקודות שחורות סימל את הזרעים שבחיקה. על פי פרופ' שנור, "עבודת העשתורת כללה טקס אפיית עוגיות אפויות".^[156]

 

הילולות והשתטחות על קברי צדיקים

"נוהגין לילך בְּערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לְבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים" (קיצור שולחן ערוך, קכח יג).

ולא רק להשתטח על הקבר של המת, אלא גם לדבר איתו:

"אפשר גם לבקש מן המתים בעצמם שיעוררו עלינו רחמים… הרי, שמעלת ההשתטחות על קברי צדיקים גדולה ועצומה היא עד מאד. כי על כן, הרי זה אחד מעיקרי העבודה בְּברסלב – להשתטח על קברי צדיקים!" (אתר חסידות ברסלב).^[157]

בתורה לעומת זאת, לא תמצאו אף אחד משתטח על קברים, ובניגוד לאגדות חז"ל, גם כלב בן יפונה לא עשה זאת. לא רק שאף אחד בתנ"ך לא משתטח על קברים, אלא שהתורה בכלל אוסרת זאת בתכלית האיסור ומגדירה זאת כדבר טמא ואסור:

וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר י"ט 16).

אז איך הפך פולחן עבודת המתים מדבר אסור וטמא למרכזי ביותר ביהדות של ימינו? בגלל שהרבנים אימצו את המנהג האלילי הזה מהאיסלאם והחדירו אותו ליהדות לפני כחמש מאות שנה. פרופסור ליכטנשטיין, חוקר יהדות מאוניברסיטת בר-אילן, מודה:

"בעיקר בגלל השפעות חיצוניות: המנהג העתיק, שהיה "עבודה זרה" (למשל במצרים), החל לחלחל לעם היהודי… ה"זִיָארה" (בערבית: מסע אל הקברים), שהייתה מקובלת בתרבות האיסלאם, התפשטה לקהילות יהודיות בתפוצות ולאחר מכן גם בארץ ישראל" (ד"ר יחזקאל ליכטנשטיין).^[158]

פולחן קברי הקדושים וההילולות אומצו בחום רב על ידי היהדות הרבנית, שכן הוא ממנף את מעמדם ומרים אותם מעם. גם כאן מדובר במנהג ששורשיו פגאניים עתיקים.^[159] מנהג העלייה לקברי הצדיקים רווח בקרב כתות נוצריות עוד לפני שאומץ על ידי הרבנים. אותן הילולות כללו הדלקת מדורת ענק, שלתוכה הושלכו נרות כסמל לשלל אמונות טפלות.^[160]

העלייה לקברי קדושים אינה מיוחדת להלכה. היא רווחת בקרב מוסלמים, נוצרים ובני דתות אחרות^[161] ויש הקבלות ברורות בין החגיגות שנערכות על קברי הקדושים המוסלמים לבין ההילולות הרבניות.^[162] אגן הים התיכון ואפריקה הצפונית משופעים בקברי קדושים. באירופה התפתחו מרכזי פולחן רבים שעולים אליהם לרגל. באסלאם וביהדות הרבנית מקובל פולחן הקברים על כל הפלגים והעדות, והוא אהוד במיוחד על ציבור הנשים,^[163] שבדרך כלל מוּדרות מהתפילה במסגד ובבתי הכנסת. ההילולה על הקבר מאפשרת להן לבטא את רגשותיהן הדתיים ללא תחושת הפליה, במיוחד כשבמתחם הקבר יש חללים נפרדים לשני המינים.^[164]

המנהג לפקוד את קברי הקדושים ולהשתטח עליהם מתועד בתלמוד.^[165] כיום זוכה התופעה לעדנה מחודשת, הן בארץ והן בחו"ל.^[166] בישראל לבדה יש כמאתיים קברי צדיקים, שמאות אלפי חסידים עולים אליהם לרגל מדי שנה.^[167] תעשיית הקברים משגשגת, ואוטובוסים מאורגנים אוספים את קהל היעד מרחבי הארץ ויוצאים למסע שבמהלכו מדלגים מקבר אחד למשנהו כאשר לכל קבר מיוחסת סגולה אחרת. ביקור בקבר יונתן בן עוזיאל,^[168] לדוגמה, ידוע כסגולה טובה לזיווג; בקבר הרשב"י – לפרנסה; קבר רחל מבטיח "ביטול גזירות רעות ולזכות לניסים וישועות בפרי בטן, בבריאות, בנחת ובזיווג הגון".^[169]

השתטחות על קברו של צדיק היא מרכיב עיקרי בהילולה. בעוד שהתורה מזהירה מפני טומאת המת,^[170] חז"ל מחשיבים את הצדיקים המתים יותר מן החיים; התורה מבהירה שהמתים מטמאים את החיים, אבל בקברי הצדיקים – איפכא מסתברא – החסידים שמבקרים במקום נטהרים בזכות המת.^[171] ספר הזוהר ביקש להכשיר את ההשתטחות על קברים ואת הפנייה לנפטר, ולכן, למרות האיסור התורני לדרוש אל המתים,^[172] קבע שהאיסור חל…

[רק על גויים] שלעולם נקראים מתים, אפילו בחייהם… ואילו ישראל הולכים אצל מתיהם בתשובה ותענית, וכוונתם שנשמות המתים יתפללו לה' עליהם.^[173]

צדק ד"ר אלכסנדר קליין כשהודה ש"פירושו של הזוהר אינו תואם את פשוטו של מקרא".^[174]

על העץ שגדל בסמוך לקבר בנו של האר"י נתלו בקשות בתוך שקיות פלסטיק, צעיפים, סרטים צבעוניים, מגבת ובגדים. כשר' שמואל אליהו, רבה של צפת, נדרש לכך, הוא נאלץ להודות ש"זה מעשה גויים" ושכנראה יהודים מצפון אפריקה העתיקו את המנהג מהאסלאם.^[175]

להילולות על קברי צדיקים יש עוד תפקיד חשוב בדת הרבנית, והוא קשור לתעשיית הכספים המתגלגלת שם.^[176] ההילולות הן קרקע פורייה לסחיטת כספים מציבור החסידים הפוקדים את המקום, שיעשו כמעט הכול על מנת לזכות בסגולה, מזל וברכה קדושה.^[177] הפקת ההילולות כרוכה בהוצאות כספיות גבוהות, ואת ההשקעה הזו מכסים מתרומות החסידים הפוקדים את המקום ומכספי המועצה המקומית (כלומר, מכספי משלם המיסים)^[178] שברשותה נמצא המתחם.^[179]

בקיצור, התופעה הפגאנית של פולחן קברי מתים מצאה לה מקום של כבוד ביהדות חז"ל. הרבנים מעודדים סגידה של אדמו"רים קדושים, צדיקים ומקובלים – גם בחייהם ובעיקר לאחר מותם. ההילולות וההשתטחות על הקבר משרתות היטב את העסק שנקרא "דת", ומזינות את מאווייהם העמוקים של החסידים העולים לרגל בהמוניהם, בתקווה שהמת ישמש מליץ יושר ויביא להם פרנסה, בריאות, מזל, הצלחה וישועה.^[180]

יש להזכיר גם את מנהג הנחת אבנים על הקבר. מדובר במנהג עתיק יומין שרווח בקרב עמים שחיו במדבריות המזרח התיכון. הבדואים שחיו בנגב נהגו להניח אבנים על קברים מתוך אמונה שהמנוח יגיע בשלום ליעדו.^[181] מנהג פגאני זה מצא קרקע פורייה ביהדות חז"ל והיכה שורשים במסורת הרבנית. הרב ישראל לאו מסביר שבתום ימי השבעה נוהגים להניח אבן על קברו של הנפטר על מנת להביע השתתפות בצער המשפחה וללמד זכות על הנפטר – "זכות זו תעמוד לו, אנו מאמינים, בעולם האמת".^[182] אבל חשוב לציין שהמנהג זר לחלוטין לתנ"ך.

 

תמונות קדושים

קמעות יכולים להופיע בצורות רבות. אחת המפורסמות היא תמונותיהם של קדושים, וכבר הסברנו שמנהג זה מנוגד לאיסור המפורש בתורה על עשיית כל פסל וכל תמונה. הפולחן מצוי ברוב הדתות, ומקורו במסורות פגאניות ובעיקר בפולחן האלילים של רומי.^[183] בנצרות הקתולית העתיקה נקראים תמונות או ציורים של קדושים "איקונות",^[184] ואלה כיכבו בעבר, ועדיין מככבים, בירידים ובקרנבלים שכוללים תהלוכה, שבמהלכה נישאות תמונות הקדושים לקול תשואות ההמון הנרגש.^[185]

 

הפרשת חלה

בבמדבר ט"ו 18-21 כתוב:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

הרבנים עיוותו מצווה זו ופסקו: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר".^[186] לא זו בלבד שחז"ל גזרו על הנשים מצווה שמלכתחילה ניתנה לעם כולו, הם אף איימו בעונש אכזרי שאין לו זכר בתורה. מצוות הפרשת חלה הפכה לאירוע ציבורי לנשים הכולל דמי השתתפות, סיפורי ניסים, ברכות, שירה ומכירת קמעות ותשמישי קדושה. תחקיר שנעשה על ערבי הפרשת חלה (ו"סעודות אמנים") מלמד שמדובר בעסק כלכלי, המשוּוק כחוויה דתית, ומנצל את הרגשות הדתיים העמוקים ביותר לצבירת הון.^[187]

פרופ' רחל אליאור, שחקרה את טקסי הפרשת החלה, מציינת שאירועי נשים מעין אלה נפוצים בתרבויות ובדתות אחרות. היא מביאה כדוגמה את טקס "הביבי שאשאנהב", שבמהלכו נאספות נשים מבוגרות סביב שולחן שעליו מונח לוח מרובע ללישת בצק,

ובארבע כנפותיו מונחות שבע חתיכות של לחם מטוגן, קערה של קמח, קערה של פודינג חלבי ושבע קערות קטנות. מנהלת הטקס מדליקה שבעה נרות וקוראת סורות מן הקוראן.^[188]

לדברי פרופ' אליאור, טקס זה ואירועים דומים הפכו ברחבי ברית המועצות לשעבר בעידן הפוסט סובייטי להמוניים, ראוותניים וגדולים יותר,^[189] כפי שאירע בעשורים האחרונים לטקסי הפרשת החלה בסצנה הדתית בישראל.

ליל הסדר והסימפוזיון

השפעתו של הסימפוזיון (המשתה) ההלניסטי על סדר הפסח שתיקנו חז"ל לא נעלמה מעיניהם של חוקרים רבים. במרכזו של חג הפסח המקראי עמדו קורבן הפסח ואכילתו, לזכר ליל השימורים שקדם ליציאת מצרים.^[190] אבל חג הפסח של חז"ל לבש נופך אחר לגמרי. הוא נטול קורבן ולעומת זאת מלא בגינונים רטוריים ומיתיים השאובים מתרבות זרה.

פרופ' שמואל ספראי, היסטוריון של תקופת בית שני מהאוניברסיטה העברית, מציין שסדר הפסח הרבני נערך במקור במתכונת של סעודה חגיגית, כמנהג העולם ההלניסטי: פתיחת הערב בכוס ראשונה, אכילת שאר ירקות, קריאה בהגדה ואמירת הלל, בדומה לסימפוזיונים של סעודות היוונים.^[191] לישראל לוין, פרופ' לתולדות עם ישראל ולארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, אין ספק שחז"ל שאבו את ההשראה ממרכיבים שהיו חלק מהסימפוזיון היווני-רומי ושגם קוויה העיקריים של ההגדה נטבעו ברוח הסימפוזיון.^[192]

פרופ' יעקב מלכין מאוניברסיטת תל אביב טוען שמסורת ליל הסדר הושפעה ללא ספק מהסימפוזיון היווני ושאלה ממנו היבטים רבים.^[193] פרופ' יוסף תבורי מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן מציין שבתוך ההגדה הרבנית יש קטעים סימפוזיוניים מובהקים, כמו זה שמספר על ר' אליעזר וחבריו, ומתאר את מסיבת החכמים בבני ברק.

הנה כמה הקבלות בין הסימפוזיון לבין ליל הסדר ההלכתי:^[194] קידוש היין מקביל לניסוך יין לאלים, והוא נעשה בליווי שירת שבח והלל; בשני הטקסים כולם מסובים לחגיגה, כולל נשים, עבדים וילדים; שַמש מכין את השולחן ומשרת את המסובים לפי סדר ברור; מתנות מחולקות לבני המשפחה; שני הטקסים כוללים משחקים באגוזים; לשני האירועים יש היבט ספרותי ומטרה חינוכית, שמושגת בעזרת שאלות ומיני מזונות.

יש הסבורים שאפילו מסורת האפיקומן מקורה בסימפוזיון היווני. אמיר אור מפרט:

זו אזהרה מפני ה'אפי-קומוס' – התהוללות שיכורים שהתחוללה לא פעם בתום המשתה. נהוג היה שחבורות יוונים הוללים היו נודדות ממקומן ופולשות לבתי אחרים, ושם, בספק צחוק, הם היו מרעישים, מקימים מהומה ותובעים לקבל מטעמים ומתנות. זכר לזה אפשר למצוא גם בדברי רש"י שעדיין דורש את מובנו של האפיקומן כ'אפיקו מן' (=הוציאו מטעמים) ומסביר, 'כדרך שבימי קדם היו מסיימים את סעודתם במטעמים' ".^[195]

הרב פרופ' שאול ליברמן, מחשובי חוקרי התלמוד והתורה שבעל-פה, הוכיח שהמילה 'אפיקומן' היא מילה יוונית הקשורה לפעילויות שנעשו בסוף הסימפוזיון – "שתייה לשכרה, מעבר החוגגים מבית לבית והטרדת נשים ברחובות תוך כדי הוללות והתנהגות גסה".^[196]

 

_{[1] רשימה מלאה תתעדכן פה באתר www.oral.law.
[2] https://www.kipa.co.il/שאל-את-הרב/טקס-חינה-2/.
[3] דבורה אמיר, דפנה מוסקוביץ וצאלח סואעד, לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד: מעגלי הזמן בשלוש הדתות, מט"ח: המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2006, עמ' 115.
[4] אמיר, מוסקוביץ וסואעד, עמ' 122-123.
[5] שלום, עמ' 233-234.
[6] אמיר, מוסקוביץ וסואעד, עמ' 122.
[7] מנעם חדאד, אמונות, מנהגים וטקסים הקשורים בנישואין בפקיעין, קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה‎, חוברת, 32, 1984, עמ' 75-79.
[8] ראיות חותכות ראו אצל נעם סטילמן, סמיוטיקה ופואטיקה בחתונה היהודית במרוקו, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח‎, חוברת 100, חלוצי המחקר,‎ תשס"ד, עמ' 177-179; אורי שרביט, המסורות המוסיקאליות שבעל-פה בקרב קהילות ישראל: דרכי בדיקה וכיווני מחקר, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח‎, חוברת 31, 1987, עמ' 132-153.
[9] ברכות כ"ג ע"א; ס"ב ע"א-ע"ב.
[10] http://halachayomit.co.il/he/ReadHalacha.aspx?HalachaID=498.
[11] ביאורו של הרב הלל בן שלמה על בבלי, ברכות כג עא-ב: daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=18272 .
[12] שבת ס"ז ע"א.
[13] גיטין ע' ע"א. ראו גם: מודי ברודצקי והלל וינר דוד, ואם תרצה אמור: חברותא במדרש ובאגדה, 2007: 161.
[14] בספרו המיתולוגיה היהודית, 2003, עמ' 81.
[15] שם, עמ' 82.
[16] ברכות ס"ב ע"א.
[17] ביאור שטיינזלץ.
[18] בנימין לאו, ממרן עד מרן: משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, 2005: 310-314.
[19] יערה ענבר, חלום של בין השמשות: עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2013, עמ' 140-141.
[20] אמנון לוי, החרדים, 1988: 133.
[21] הרחבה בנושא: http://listverse.com/2014/04/27/10-toilet-demons-and-deities-from-around-the-world/.
[22] בוכמן-סלונימסקי, 2017, עמ' 78.
[23] נידה כ"ד ע"ב.
[24] ניסן רובין, ראשית החיים, הקיבוץ המאוחד, 2005: 58.
[25] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, ד: כבד – מלתחה, מוסד ביאליק, 1962: 359, 498-499.
[26] רובין, עמ' 58.
[27] עמירה ערן ועינת רמון, הצלע השלישית: היחס אל האישה במשנה, בהגות ימי הביניים ובשירת נשים בת-זמננו, הוצאת מכון מופ"ת, 2001: 33-36.
[28] בפרשנותו על דברים כ' 5 (ריקאנטי היה מקובל ופוסק הלכה שחי באיטליה במאה ה-13).
[29] בספרו על מנהגים והלכות נישואין (מהרי"ל היה פרשן ופוסק בן המאה ה-14, גרמניה; נחשב למנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז).
[30] במאמרו: How are Halloween and the Jewish Wedding Ceremony Connected"", (2013).
[31] שפה עתיקה ממשפחת השפות ההודו-אירופיות (המאה ה-4 לפנה"ס בקירוב), נמנית עם אחת מעשרות השפות הרשמיות בהודו.
[32] מבוסס על עבודה זרה י"ח ע"א-ע"ב.
[33] מעניין שאין להם בעיה עם "אלוהותם" של רבנים אחרים, כדוגמת הרשב"י, הנקרא בפי הדתיים "התנא האלוקי" (מעל קברו מתנוסס הכיתוב: "התנא האלקי ר' שמעון בר יוחאי").
[34] למשל, באתר "כיפה": tinyurl.com/se2fbtb .
[35] מתוך ויקיפדיה, תחת הערך "נ נח נחמ נחמן מאומן".
[36] מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע: http://www.seumarom.org/safeguarding.html.
[37] מתוך "ליקוטי סגולות", הוצאת נקודה טובה.
[38] עבודת הקודש לחיד"א. הרב חיים יוסף דוד אזולאי היה מקובל ופוסק הלכה, נולד בירושלים במאה ה-18.
[39] מתוך האתר הדתי של מוסדות שמ"ע: http://www.seumarom.org/safeguarding.html .
[40] מתוך אתר האינטרנט הדתי "סידור תפילה" (שם תוכלו למצוא מנטרות ייעודיות נוספות): http://www.tfilah.org/brachot/kriat_shma/.
[41] בנימין מזר (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, כרך ד', 1962: 47-48.
[42] חגי דגן, המיתולוגיה היהודית, 2003: 87.
[43] שם, עמ' 56.
[44] ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, 1962, עמ' 73.
[45] אצטגנינות משמע "חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזות" (רש"י, בפירוש לבבלי, סוטה ל"ו ע"ב).
[46] אורבך, 1976, עמ' 245.
[47] שם.
[48] מאיר בר אילן, אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ-ישראל בתקופות ההלניסטית-רומית והביזאנטית, 2011: 26.
[49] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.
[50] ברכות נ"ח ע"ב. ביאור שטיינזלץ.
[51] ראו אצל ליברמן,  יוונית ויוונות בארץ ישראל, 1962, עמ' 73; אורבך, פרקי אמונות ודעות, 1976, עמ' 245.
[52] Yuval Harari, 2006, The Sages And The Occult, pp. 521-561.
[53] שבת קנ"ו ע"א, מתורגם מארמית על ידי ביאליק ורבניצקי, 1962, ספר האגדה, הוצאת דביר, תל-אביב, עמוד תר"כ.
[54] רב מהדור החמישי של אמוראי בבל, כיהן כראש ישיבה.
[55] ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, 1990: 167. הרב אלעזר בראדט כותב שלפי התלמוד הירושלמי, "דדמיך בריש שתא דמיך מזליה", כלומר: אין לישון בערב ראש השנה כי מי שיישן, יישן מזלו (יהיה לו מזל רע). ראו: http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_13607_146.pdf.
[56] ראו: הרב חיים זיכרמן, שחור כחול לבן: מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, 2014: 141; וגם: רחל שרעבי, חג המימונה: מהפריפריה אל המרכז, 2009: 63.
[57] מועד קטן כ"ח ע"א, ביאור שטיינזלץ. חז"ל התייחסו אפילו לאברהם אבינו כאל אסטרולוג (בבא בתרא ט"ז ע"ב; מדרש זוטא, שיר השירים פרק א, סימן א). ספרות חז"ל מלאה דוגמאות המעידות על תלות הרבנים באסטרולוגיה. ראו מאמר תמציתי: http://www.daatemet.org.il/articles/article.cfm?article_id=15.
[58] ישראל מאיר לאו, הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2008, עמ' 45-47.
[59] שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ח, עמ' 52.
[60] יאיר זקוביץ, בתוך: ציפורה טלשיר (עורכת), ספרות המקרא: מבואות ומחקרים – כרך ראשון, יד יצחק בן-צבי, 2011, עמ' 437 (הערת שוליים מס' 26).
[61] טור-סיני, בתוך משה דוד קאסוטו (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, א: אב – אתרים, מוסד ביאליק, ירושלים, 1950, עמ' 398-399.
[62] כפי שהודה המקובל אברהם בן חנניה יגל (איטליה, המאה ה-16), בספרו גיא חזיון, בהוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 1997: 104.
[63] ר' סעדיה גאון (המאה ה-9), שקדם לתקופת המקובלים במאות שנים, מספר על יהודים שהאמינו בגלגולי נשמות (בספרו של חגי בן-שמאי, "מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג", 2015: 189).
[64] ראו למשל: אות א ד-יד.
[65] הקדמה א'.
[66] להרחבה בנושא ראו ספרו של הרב יוסף אביב"י, קבלת האר"י – כרך ראשון – כתיבות האר"י ותלמידיו, 2008.
[67] ניתן להוסיף לפנתיאון זה גם את ר' מאיר בן גבאי (בן המאות ה-15-16) וספרו "עבודת הקודש", בו הוא מפרט את משנתו באמונת גלגולי נשמות (למשל, בחלק ב' פרקים ל"ב-ל"ג); ואולי אף את ר' אליעזר יצחק פאפו (המאות ה-18-19), שביטא גם הוא את אמונתו המוצקה בגלגולי נשמות ("פלא יועץ", גלגול, עמ' צה).
[68] למשל, האנציקלופדיה העברית, כרך עשירי, 1969: 751-753.
[69] כפי שמראה חגי בן-שמאי, מפעלו של מנהיג: עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס"ג, 2015: 180.
[70] ראו ספרו של ניסים דנה, הדרוזים, 1998: 34; וכפי שמזכיר אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, 2010: 39.
[71] פרק 7, עמ' 104-113.
[72] הביטוי מופיע במדרש בראשית רבה, וירא, פרשה נה סימן ח.
[73] הומרוס היה גדול משורריה וסופריה של יוון העתיקה. ראו אצל אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית, בהוצאת מפה – מיפוי והוצאה לאור, תל אביב, 2000, עמ' 217-218.
[74] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים וחמישה, 1974: 989.
[75] באנגלית ידוע דולפין זה בשם Dugong dugon. מזר בנימין (עורך), אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו, 1982: 520.
[76] גם בספרם של מנדלסון היינריך ויום טוב יורם (עורכים), החי והצומח של ארץ ישראל, 1988: 240, נאמר שה"תחס" (או תחש) הוא המקור לסירנה במיתולוגיה היוונית.
[77] בכורות ח' ע"א.
[78] ראו פרשנותו של רש"י לקטע: "בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".
[79] ר' יוסף וייצן מסביר שמדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים". במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בוויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר 'ואת' ". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך http://www.yeshiva.org.il/ask/49593 .
[80] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1079.
[81] דוד הר משה, ההיסטוריה של ארץ ישראל, 1985: 185.
[82] כפי שכתוב מפורשות בשמות כ"ב 17; דברים י"ח 10; מיכה ה' 11; מלאכי ג' 5 ובמקומות נוספים.
[83] יעקב בזק, הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים, שנתון בר-אילן ו', 1968.
[84] סנהדרין ס"ז ע"ב.
[85] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים, 1971: 1089.
[86] אחד מגדולי האמוראים המוזכרים בתלמוד, כיהן כראש ישיבה בבבל.
[87] סנהדרין ס"ו. עזריה בייטנר, סיפורי יבנה: ביקור חולים וניחום אבלים, 2011: 329-330.
[88] סנהדרין ס"ה ע"ב – ס"ז ע"ב.
[89] ח"ן = חכמת הנסתר.
[90] בזק, 1968.
[91] סנהדרין ס"ז ע"ב.
[92] ביאור שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.
[93] ר' אליעזר, ר' יהושע ור' עקיבא היו שלושת החכמים שהוזכרו כבקיאים בהלכות כשפים (בזק, "הלכות כשפים והלכות נטיעת קישואים", 1968).
[94] ביאור שטיינזלץ לסנהדרין ס"ז ע"ב.
[95] בזק, הערת שוליים 26 ד.
[96] שבת ס"ו ע"ב – ס"ז ע"א.
[97] מועד קטן י"ח ע"א; נידה י"ז ע"א.
[98] על קיומה של אמונה טפלה זו בימינו ראו באתר "ישיבה": http://www.yeshiva.org.il/ask/87221.
[99] ראו לדוגמה בבלי, בבא מציעא ק"ז ע"ב; בראשית רבה, פרשת מקץ צא. ראו פרשנותו של הרב יצחק בן יוסף: http://www.yeshiva.org.il/ask/100562.
[100] שבת ס"א ע"א; קיצור שולחן ערוך, סימן ג, סעיף ד. ראו נימוקיו של הרב ירון דוראני: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4519217,00.html.
[101] הוריות י"ג ע"ב. דוגמאות לאמונות טפלות נוספות בתלמוד ראו אצל אשר ריבלין, כנגד כולם: פדגוגיה של חז"ל, 1985: 27-26; ישעיהו גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, 1990: 164, 172.
[102] ביאור שטיינזלץ לבבלי, גיטין ס"ט ע"א-ע"ב (גיטין ס"ח-ס"ט גדושה במתכונים מוזרים ביותר לריפוי מחלות שכיחות בעזרת אמונות טפלות).
[103] במקרה של מגיפת דבר אין להיכנס לבית הכנסת, אלא אם כן מצויים בו לפחות עשרה מתפללים.
[104] בבא קמא ס' ע"ב.
[105] סנהדרין י"ז ע"א.
[106] מאמרו של בזק.
[107] ר' זלמן אליהו בן שלמה (ידוע בכינוי "הגאון מווילנה"), בן המאה ה-18.
[108] בתוך מאמרו של בזק, הערת שוליים מס' 4.
[109] לוי, החרדים, 1988, עמ' 25-30.
[110] שבתאי, המיתולוגיה היוונית, 2000, עמ' 12.
[111] גדעון פוקס, עיר רבת ימים: אשקלון בתקופה ההלניסטית והרומית, 2001: 110.
[112] פנחס גינוסר, עיונים בתקומת ישראל, כרך 9, 1999: 457.
[113] בבא בתרא ע"ד ע"ב.
[114] ראו גם במדרש תנחומא (במדבר, פרשת חקת א): "בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לֵיהּ לְשַׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית… אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַּׂר שֶׁל יָם, רַהַב שְׁמוֹ".
[115] להלן הציטוט המלא מבבלי, בבא בתרא עד עב: "בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם. אמר לפניו רבש"ע: די שאעמוד בשלי, מיד בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו): בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב. אמר ר' יצחק: ש"מ שרו של ים רהב שמו ואלמלא מים מכסין אותו, אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (ישעיהו יא): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'. כמים לים מכסים, אל תקרי לים מכסים, אלא לשרה של ים מכסים".
[116] בראשית א' 6-10; ישעיהו מ"ד 24; יונה א' 9 ועוד.
[117] ערן קמחי, שחרור המקום: דרך למהגר בעולם, 2016: 123-124.
[118] "קונג פו-צה" (עורך: מ' מ' בובר), מאמרות, מוסד ביאליק, 1960: 36.
[119] אניטה שפירא, מדינה בדרך: החברה הישראלית בעשורים הראשונים, 2001: 197.
[120] שבת קי"ט ע"ב.
[121] סופרים, סוף פרק ט'. חננאל מאק, מבוא לתפילות ישראל, משרד הבטחון, 2001: 101.
[122] שם. ראו גם: עליזה שנהר-אלרעי, קוראת במקור: על אגדות עתיקות וחדשות, 2016: 118.
[123] tinyurl.com/u86aw4k
[124] הראשונה לקורינתים ט"ו 29.
[125] ברקאי ושילר (עורכים), קמעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, בתוך: אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 6. כתב העת מביא דוגמאות רבות לקמעות משלל סוגים, שהיו נפוצים בקרב הבדווים, ובהם חמסות המסמלות מזל ומעוטרות בפסוקים מכתביהם הקדושים (עמ' 11-12).
[126] למשל בירמיהו ב' 26-28.
[127] שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים – תקופת המקרא, 2000: 291 (הערת שוליים מס' 92).
[128] דף ס', דף ע"ט ועוד.
[129] http://vod.walla.co.il/episode/1892359/hamishi-bakempus/episode-4 . ראו גם מאמרו של בוהק (באנגלית) אצל ירחמיאל ברודי ודוד סקליר דוד, "גנזי קדם: שנתון לחקר הגניזה", כרך א, 2005: עמוד: A9.
[130] ספרי קבלה הגדושים במתכונים להכנה ושימוש בקמעות מסוגים שונים.
[131] משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה.
[132] גפני, עמ' 172 (הערת שוליים מס' 119).
[133] דברים י"ז 15-20.
[134] סנהדרין כ"א ע"ב, ביאור שטיינזלץ.
[135] צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, 2003: 59-61.
[136] ברקאי ושילר (עורכים), קמעות ברפואה העממית בקרב הבדווים בנגב, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 174, 2006: 11-12.
[137] ראו מאמרו של יורם שורק: http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=366317.
[138] הדס שדר וליאת ורדי, אצל גדעון כ"ץ, שלום רצבי ויעקב ידגר (עורכים), מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל,
וצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב, 2014, עמ' 395.
[139] חמוטל בר-יוסף, קריאות ושריקות: מסות ומאמרים, 2005: 242.
[140] גדעון ביגר ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – אתרים ומקומות בארץ-ישראל, 1988: 96.
[141] משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66, 182.
[142] גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – צפת ואתריה, 2002: 37-38.
[143] משנה, שבת פרק ב. יצחק גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, 1992: 336-342 (ראו גם הערות שוליים מס' 51-53). לגבי הדלקת נרות שבת קבעו חז"ל שמדובר במצווה מן התורה שבכתב (מדרש תנחומא, נח א; ותנחומא, מצורע ט).
[144] אלי בר-נביא (עורך), האטלס ההיסטורי של תולדות עם ישראל, 1993: 72.
[145] ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, 2007: 85.
[146] ראו לעניין זה מאמרה של שרה שוב, מגלת אסתר – מגלה של קרנבל, בתוך: מחקרי חג, 1982: 42.
[147] אהובה בלקין, הפורים שפיל: עיונים בתאטרון היהודי העממי, 2002: 60-61; ראו גם: שמואל אחיטוב (עורך), מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא, 2001: 8.
[148] עוד על חג זה ראו: דוד פלוסר, ספר יוסיפון – כרך ראשון: גוף הספר ופירושו, 1981: 13 (הערת שוליים מס' 51).
[149] עבודה זרה ו' ע"א; ח' ע"א.
[150] שם, עמ' 62. ראו גם: אנציקלופדיה כללית מסדה, כרך חמישי, 1959: 365.
[151] מוטי רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, 2011: 269, 383.
[152] האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים ושבעה, 1975: 541; ראו גם: יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 29.[153] סנהדרין ס"ד ע"ב.
[154] במהדורת שטיינזלץ לתלמוד (סנהדרין ס"ד ע"ב), בפירוש "החיים", נאמר: "בימי פורים, היו הנערים עושים בובה מעץ… של המן… והיו שורפים אותה במדורה, ומעל לאש היו תולים טבעת ובה היו נאחזים וקופצים מצד לצד בתוך האש לשם השעשוע והשמחה".
[155] בלקין, עמ' 41-42; ראו גם: ספרו של האנתרופולוג הבריטי ג'ורג' פרייזר ג'יימס, ענף הזהב (באנגלית "The Golden Bough"), שם הוא מסביר את מקורם של פסטיבלי האש בקרב עמים פגאניים עתיקים.
[156] מתוך: Susan Schnur, From Prehistoric Cave Art to Your Cookie Pan, Lilith Magazine, Spring, 1998.
[157] https://tinyurl.com/rp7pndm
[158] https://z.ynet.co.il/short/content/2017/kivrey_tzadikim/articles/article.aspx?id=5032471
[159] רפל מצא שבמנהג ההליכה לבית הקברות טמונים יסודות פגאניים של פולחן המתים (בספרו: "מועדי ישראל: אנציקלופדיה שימושית לשבת ולחג" 1990: 448); מזר בנימין (עורך), "אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו" – ד, 1962: 759-760.
[160] רפל, עמ' 206; מושון גבאי (עורך), מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול – כרך 3 : הגליל העליון וחופו, 2001: 277; יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 34-35.
[161] יעקב ש' שפיגל, בתוך: יוסף הקר (עורך), שלם: מחקרים בתולדות ארץ – ישראל ויישובה היהודי – ספר שמיני, 2008: 327.
[162] וביתר שאת באסלאם המרוקאי, כפי שמעיר בילו בספרו שושביני הקדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, 2005: 29, 33.
[163] שם, עמ' 34.
[164] אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, אצל אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14, 18, 20. בעניין הנוכחות הנשית הבולטת בהילולות, ראו גם אצל בילו, עמ' 35.
[165] ראו למשל, תענית ט"ז ע"א; סוטה ל"ד ע"ב; וגם: אברהם שטאל, העליה לרגל לקברי קדושים בישראל ובעמים, אצל אלי שילר (עורך), אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, גיליון מס' 117, 1996: 14; ראו עוד בספרו של יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, 2007.
[166] בגולה קיימים מאות קברי קדושים (שטאל, עמ' 14).
[167] מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה וילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, 2000: 11.
[168] "הרבי ילך לבקש אצל השם בקשה עבור שלומית", מסבירה הרבנית בן ישי, "הוא הצינור אל השם. וביום הפטירה שלו מספרים שרוחו שורה על הקבר והוא נענה לכל הבקשות. עכשיו קחי אבן ושימי על כיפת הקבר".
[169] פורסם במודעה מטעם מוסדות קבר רחל, ב"ישראל היום", 24.10.2017, עמ' 23.
[170] במדבר י"ט.
[171] שלי גולדברג, מסע הנשמה: נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד, 2009: 117.
[172] דברים י"ח.
[173] זוהר, כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות, דף עא.
[174] במאמרו: בעניין הביקור בקברי צדיקים, בתוך: אוניברסיטת בר-אילן, דף שבועי, מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מס' 813, פרשת שלח לך, 2009. ראו: http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shlach/klei.html#_ftn8 .
[175] דפני, עמ' 33.
[176] ראו דוגמאות בספרו של אילן שחר, חרדים בע"מ: התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, 2000: 104; ובספרו של בילו, 2005, עמ' 50.
[177] יוסף הקר וירון הראל (עורכים), לא יסור שבט מיהודה: הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל, 2011: 397-398; בילו, עמ' 114. מכירה פומבית של כוסות עראק, נרות צבעוניים, תמונות של קדושים ושאר ירקות מהווה חלק בלתי נפרד מתעשיית הקברים (בילו, עמ' 175, הערת שוליים מס' 6).
[178] לאחרונה החלה המדינה בתהליכי מיסוד של אתרי קברי הצדיקים שביססו את מעמדם כמקומות קדושים (בילו, עמ' 115). זה אומר שציבור משלמי המיסים בארץ יממן חלקית את תחזוקת האתרים ואת ההוצאות הכרוכות בהפקת ההילולות המתקיימות סביבם. ראו דוגמה לחלוקת תקציב משרד הדתות לטובת ההילולות בספרו של שחר אילן, עמ' 332.
[179] בילו, עמ' 114-115.
[180] מיכלסון, סלומון ווילנר, עמ' 12-13, 151.
[181] דפני, עמ' 105.
[182] ישראל מאיר לאו, בספרו הנחת יסוד: מאה מושגים ביהדות, 2008: 152.
[183] משה פלאי, עטרה ליושנה: המאבק ליצירת יהדות ההשכלה, 2012: 66-67.
[184] ראו: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל – נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, 2002: 65-66, 255-257; פלאי, עמ' 66-67; אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על שירת אֶלזֶה לַסקֶר־שׁילֶר, 2010: 106.
[185] גרשון שקד, זהות : ספרויות יהודיות בלשונות לעז, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2006: 86; עד היום מלאים אתרי הקדושה הקתוליים, וביניהם כנסיית הקבר בעיר העתיקה בירושלים, בתמונות קדושים (יהושע בן-אריה, עיר בראי תקופה – ירושלים במאה התשע-עשרה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1977: 242-259; יעקב בורקהארט, תרבות הריניסאנס באיטליה, מתוך הסדרה: ספרי מופת ותרבות העולם, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949: 460, 479-482).
[186] משנה, שבת ב.
[187] ראו: http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600230.
[188] תמר אלאור, מקומות שמורים: מגדר ואתניות במחוזות הדת והתשובה, הוצאת עם עובד, 2006: 58-59.
[189] שם, עמ' 61.
[190] שמות י"ב; ויקרא כ"ג.
[191] שמואל ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה: פרקים בתולדות החברה והתרבות, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי ישראל, משרד החינוך, 1983: 117.
[192] ישראל ל' לוין, יהדות ויוונות בעת העתיקה: עימות או מיזוג?, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2000: 103.
[193] יעקב מלכין, במה מאמינים יהודים חילוניים?, ספרית פועלים, 2000: 23.
[194] יוסף תבורי, פסח דורות: פרקים בתולדות ליל הסדר, הקיבוץ המאוחד, 2002: 368-377.
[195] עיתון "הארץ", 29.3.2010. ראו: www.haaretz.co.il/1.1195297.
[196] בתוך: ישראל ל' לוין, יהדות ויוונות בעת העתיקה: עימות או מיזוג?, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2000: 104.}